יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תּוֹקְעִין אֲבָל לֹא בִּמְדִינָה.

“When the holiday of Rosh Hashanah falls out on Shabbos, [the Shofar] is blown in the Beis Hamikdosh but not in the provinces.”^[1]

וּמְפַרֵשׁ בִּגְמָרָה הַטַּעַם, מִשּׁוּם גְּזֵירָה דְּרַבָּה דְּאָמַר רַבָּה הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל הַבָּקִי לִלְמוֹד וְיַעֲבִירֶנּוּ ד' אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

The Gemara explains the reason [for this law] based on the “edict of Rabbah.” Rabbah said that “although everyone is obligated to blow Shofar, not everyone is proficient in blowing the Shofar.” The edict was based on the concern that the unlearned people may take the Shofar in hand and carry it to an expert to learn how to blow it. [By carrying the Shofar] they would be [transgressing the prohibition of] transporting an object four Amos (cubits) through a public domain.

The First Question:

Why do we forgo a Biblical commandment for the minute portion of the population that is both likely to break Shabbos and wishes to learn how to blow the Shofar?

וְלִכְאוֹרָה אֵינוֹ מוּבָן: מַה רָאוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לַעֲקוֹר מִצְוַת עֲשֵׂה דְּאוֹרַיְיתָא מִשּׁוּם חְשַׁשׁ גְּזֵירָה בְּעַלְמָא, וַהֲלֹא הַחְשַׁשׁ הוּא לְהֶדְיוֹטִים וְקַלֵי הַדַּעַת וְאֵיךְ מָנְעוּ הַמִּצְוָה, לְגַמְרֵי מִכַּמָּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים וְטוֹבִים?

What prompted our Sages to forgo a positive commandment of the Torah for a mere concern? Isn’t this a concern for the unlearned and simple minded? How can the Rabbis withhold this Mitzvah completely, even from the many good and extremely pious people [who can be trusted not to carry the Shofar]?

The Second Question

All of the Mitzvot of Tishrei have incredible significance in Jewish life, and the Mitzvah of Shofar is not different. How can we miss the opportunity to return to G-d that the Shofar affords us?

וּבִפְרַט מִצְוַת שׁוֹפָר שֶׁהִיא מִצְוָה רָמָה, וְנָשְׂאָה מְאֹד.

In particular, the Mitzvah of Shofar, which is an extremely exalted and lofty Mitzvah, [should be performed despite the risks].

וְכַיָּדוּעַ דְּכָל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּחֹדֶשׁ זֶה הֵם מִצְוֹת כְּלָלִיּוֹת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּמִּדְרָשׁ רַבָּה עַל פָּסוּק "וּבְחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" שֶׁמוּשְׂבָּע בְּכָל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַרְבֵּה מִצְוֹת. וַחֲלוּקִים הֵמָּה מֵהַמִּצְּוֹת דְּכָל הַשָּׁנָה שֶׁהֵן מִצְוֹת כְּלָלִיּוֹת.

All the Mitzvot specific to the month of Tishrei are Mitzvot Klolios (general commandments). As it says in Midrash Rabbah on the verse, “‘and in the seventh month’ - a month “that is completely sated,”^[2] because there are many Mitzvot unique to it. Furthermore, the Mitzvot of Tishrei are distinct from the Mitzvot of the rest of the year because they are Mitzvot Klolios. [How then can our Sages forbid the performance of one of these essential Mitzvot?]

The Third Question

On a spiritual level, the Shofar reawakens G-d’s Will to create the world. From this perspective it seems extremely difficult to understand the edict of not blowing the Shofar.

וּבִפְרַט מִצְוַת שׁוֹפָר שֶׁמְּעוֹרֵר וּמַמְשִׁיךְ פְּנִימִיּוּת וְעַצְמוּת אוֹר אֵין סוֹף כו'.

Furthermore, the Mitzvah of Shofar awakens and draws down the inner dimension and essence of G-d’s infinite light (Ohr Ein Sof), [and should not be removed.]^[3]

The Link between the Shofar and Teshuva

וְיָדוּעַ דְמִצְוַת שׁוֹפָר בְּכַּוָּונָתָהּ הָרוּחְנִיּוּת הוּא עִנְיַן הַתְּשׁוּבָה, וְזֶהוּ עִנְיַן הַתְּקִיעָה הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צְעָקָה בְּקוֹל פָּשׁוּט שֶׁזֶּהוּ מִצַּד הַהִתְעוֹרְרוּת וְהִתְפַּעֲלוּת פְּנִימִי שֶׁבְּנֶּפֶשׁ שֶׁבָּא בְּהִתְגַּלּוּת בְּקוֹל פָּשׁוּט דַּוְקָא.

The spiritual intent of the Mitzvah of Shofar is Teshuva, thus the first blast of the Shofar sounds like a cry, a primal sound. This sound represents a Hispaalus Pnimi (lit., internal reaction); a passion of the soul that is revealed through a sound which is necessarily inarticulate.

We have said that the Shofar represents the profoundly deep passion of the soul referred to as Hispaalus Pnimi. However, Hispaalus Pnimi is traditionally associated with Reusa DeLibah, which is a silent service of G-d. How, then, can the audible cry of the Shofar be used to link it with Hispaalus Pnimi?

דְּהִנֵּה, יֵשׁ בְּחִינַת הִתְפַּעֲלוּת פְּנִימִי דְּנֶפֶשׁ בַּעֲבוֹדָה דִּרְעוּתָא דְּלִבָּא גַּם כֵּן, וְהִיא בַּחֲשָׁאֵי דַּוְקָא. וּכְמוֹ עֲבוֹדַת הַכֹּהֲנִים דְּכַהֲנָא בְּעוּבְדָּא וּבִרְעוּתָא דְּלִבָּא שֶׁהִיא בַּחֲשָׁאֵי כו’ כַּיָּדוּעַ, וְכַּאן הוּא בְּצַעֲקַת הַקּוֹל דַּוְקָא וְהוּא עִנְיַן הַתְּשׁוּבָה כִּי שְׁנֵיהֶם הֵם בִּבְחִינַת הִתְפַּעֲלוּת פְּנִימִי דְּנֶפֶשׁ, אָמְנָם חֲלוּקִים הֵמָּה בְּעִנְיָנָם.

Now, there is a type of Hispaalus Pnimi of the soul that occurs in the service of Reusa DeLibah (lit., will of the heart) as well, yet the reaction is markedly silent. For example, a Kohen performs the service of the Kohanim, and of Reusa De’Libah, in silence.^[4] Here, [in the case of Shofar, by contrast,] the Hispaalus Pnimi elicited is specifically expressed through an audible cry, exemplifying the notion of Teshuva. Although they are both of the categories of deeply soulful reactions, their properties are different.

דְּבְּרְעוּתָא דְּלִבָּא סִיבַּת הַהִתְפַּעֲלוּת הִיא מִצַּד הַקִּירוּב וּדְהַיְינוּ מִצַּד הֶרְגֶשׁ הָאוֹר אֵין סוֹף שֶׁמַּרְגִּישׁ בְּנַפְשׁוֹ, וְהוּא כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן בִּבְחִינַת עַצְמוּת אוֹר אֵין סוֹף שֶׁמּוּפְלָא וּמְרוֹמֵם בְּעוֹלָמוֹת שֶׁאֵינוֹ בָּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי בְּנַפְשׁוֹ (מִפְּנֵי שֶׁאֵין נִשְׁמָתוֹ כְּלִי לְזֶה שֶׁיָּאִיר הָאוֹר הַזֶּה בִּפְנִימִיּוּת בְּגִילּוּי בַּנֶּפֶשׁ).

In a Reusa DeLibah the reaction is caused by closeness to G-d. The reaction is based on a feeling of the Ohr Ein Sof that is experienced by the soul. This experience occurs when one contemplates the essence of Ohr Ein Sof, which is wondrously removed and exalted, far beyond the limited existence of the worlds.³ It is a level of G-dliness that cannot be revealed in the soul (since the soul is not [currently a fitting] instrument for the experience of this light shining in a revealed, internal manner within the soul).

עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה הָרָצוֹא לְהִכָּלֵל בְּאוֹר אֵין סוֹף כו’ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, וְעֶצֶם עִנְיַן הָרָצוֹא גַּם כֵּן עִנְיָנָהּ, הוּא בְּחִינַת קִירוּב מַה שֶׁרוֹצֶה לְהִכָּלֵל כו’ מַה שֶׁאֵין כֵּן בִּתְשׁוּבָה הֲרֵי אֵין זֶה מִצַּד הֶרְגֶשׁ אוֹר אֵין סוֹף בְּנַפְשׁוֹ כִּי אִם מִצַּד הָרִיחוּק דַּוְקָא שֶׁצַּר לוֹ מְאֹד מַה שֶׁנִּתְרַחֵק, וְיֵשׁ בָּזֶה גַּם כֵּן הֶרְגֶשׁ הָאֶלֹקוּת אַךְ זֶה הוּא מַה שֶׁרַע וּמַר עָזְבוּ אֶת הוי' כו', אֲבָל לֹא שֶׁמַּרְגִּישׁ אוֹר אֵין סוֹף הַהַפְלָאָה וְהָעִילּוּי וּמִזֶּה הוּא הִתְפַּעֲלוּת נַפְשׁוֹ כִּי אִם מַה שֶׁנּוֹגֵעַ מְאֹד בְּעוֹמֶק לְבָבוֹ הָרִיחוּק מִזֶּה נַעֲשֶׂה הַהִתְפַּעֲלוּת כו'.

Through this contemplation a yearning to be consumed within the Ohr Ein Sof is created, as will be explained.^[5] In fact, the very notion of “yearning” can also be defined, in terms of a closeness expressed by the yearning to be consumed [within the Ohr Ein Sof]. Teshuva, by contrast, is not based on the soul’s awareness of the Ohr Ein Sof. To the contrary, Teshuva is initiated specifically due to a painful distance from G-dliness. Now, there is a feeling of G-dliness in this experience as well, but it is of “how it is evil and bitter, you’re forsaking G-d...”^[6] It is not, however, that a yearning to be consumed by G-dliness emerged from an awareness of the wondrous and lofty Ohr Ein Sof. Instead, it is the distance from G-d which touches the depths of the heart. That causes the reaction.

וְיֵשׁ בָּזֶה גַּם כֵּן הַהַמְשָׁכָה, (דֶּער צִיעֶן זֶעךְ) וְהָרָצוֹא לָאֱלֹקוּת אֲבָל עִנְיָנוֹ אֵינוֹ עִנְיַן הַקִירוּב דְּהַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה בָּזֶה הַמְּבוּקָּשׁ לְהִכָּלֵל כו’, כִּי אִם מַה שֶׁרוֹצֶה לִהְיוֹת מְקוּרָב לָאֱלֹקוּת הַיִינוּ שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּמָקוֹם הָרִיחוּק כִּי אִם בִּבְחִינַת הַקִירוּב וְהוּא רַק עִנְיַן הַנְּתִינָה וְהַמְּסִירָה שֶׁמּוֹסֵר אֶת עַצְמוֹ לְאֶלֹקוּת וּלְקַיֵּים רְצוֹנוֹ כו'.

There is a draw and yearning for G-dliness in this experience as well, but the subject [of meditation] is not the idea of closeness to G-d. [A focus on closeness] would mean that this meditation would include the wish to be consumed by G-dliness. Instead, this yearning to be close to G-dliness is to not be in a distant place [of sin], but instead to be in a state of closeness.  This is only a commitment wherein one commits oneself to G-d and to the fulfillment of His will.

וְלָכֵן בִּרְעוּתָא דְּלִבָּהּ שֶׁסִּיבָּתָהּ הוּא מִצַּד הַקִירוּב וְעִנְיָנָהּ הוּא גַּם כֵּן עִנְיַן הַקִירוּב הֲרֵי הוּא בַּחֲשָׁאֵי וּבִתְשׁוּבָה לִהְיוֹתָהּ מִן הָרִיחוּק דַּוְקָא לְזֹאת הִיא בִּצַעַקָה וּבְקוֹל פָּשׁוּט דַּוְקָא כו'.

Therefore Reusa De’Libah, which is based on closeness to G-d, and which is characterized by the notion of closeness as well, is experienced in silence. Teshuva is principally expressed through a cry, a simple sound, given that it is principally elicited by distance.

Teshuva is unique in that it offers a Hispaalus Pnimi experience that is can even be vocalized. Although it emerges from the deepest components of the soul, it is stimulated by distance from G-d, which means it is expressed through sound. However, there is a time when the distance is felt so profoundly, and the experience is so painful, that even Teshuva requires silence. 

וְיֵשׁ בִּתְשׁוּבָה גַּם כֵּן שֶׁהִיא בַּחֲשָׁאֵי וְהוּא כַּאֲשֶׁר נוֹגֵעַ לוֹ הָעִנְיָן בִּפְנִימִיּוּת בְּיוֹתֵר עַד שֶׁאֵין בְּכֹחוֹ לִצְעוֹק וְהוּא עִנְיַן צַעֲקַת הַלֵּב שֶׁלְּמַעְלָה מִצַּעֲקַת הַקּוֹל וְזֶהוּ עִנְיַן שְׁבָרִים תְּרוּעָה בְּחִינַת קָלָא פְּנִימָאָהּ דְּלָא אִשְׁתַּמָּע כו’ כַּיָּדוּעַ וּמְבוּאָר בְּמָקוֹם אַחֵר.

Now, there is a Teshuva which is quiet as well. This occurs when the distance is felt to an intensely personal degree, to the point that there is no strength to cry. This is “a cry of the heart” [being associated with the Shofar,^[7] representing a cry] which transcends a vocalized cry. This is represented by [the fact that the Shofar blast gradually diminishes, progressing from] the Shevarim to Teruah. This silence parallels the level of an “internal cry that cannot be heard…”^[8] as is explained elsewhere.

נִמְצָא דְּשׁוֹפָר הוּא עִנְיַן הַתְּשׁוּבָה.

In conclusion it is apparent that the Shofar is synonymous with [every aspect of] Teshuva.

Maimonides

The second link between the Shofar and Teshuva is found in the words of Maimonides.

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב הָרַמְבַּ״ם הִלְכוֹת תְּשׁוּבָה פֶּרֶק ג' הֲלָכָה ד' וְזֶה לְשׁוֹנוֹ:

As Maimonides says in Hilchos Teshuva, Chapter 3, Halachah 4, 

"אַף עַל פִּי שֶׁתְּקִיעַת שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵירַת הַכָּתוּב, רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ כְּלוֹמַר 'עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשִּׁנַתְכֶם כו', וְחִפְּשׁוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם' אֵלּוּ הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן כו’ 'הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם'" כו'.

“Although the blowing of the Shofar on Rosh Hashanah is a scriptural decree [which transcends logic], it contains an allusion [to Teshuva]: It is as if it says ‘Wake up, you sleepy ones, from your slumber… and inspect your deeds, return with Teshuva, and remember your Creator. Those who forgot the truth in the vanities of time… look to your souls. Improve your ways….’”

Parenthetical Analysis of Maimonides

Upon closer analysis, it appears that Maimonides was delineating the three stages of Teshuva, represented by the three parts of the Rosh Hashanah prayers.

(ויש לומר שמרמז ג’ ענינים דמלכיות זכרונות שופרות.

(It can be said that Maimonides was hinting at the three ideas of Malchios (kingship), Zichronos (remembrance), and Shofros.

Malchios: General Commitment to G-d

דמה שכתוב "עורו ישנים כו' וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה" זה ענין מלכיות דעל פי פשוט הרי החטא ועון הוא שעובר ציווי המלך מלכו של עולם והוא ענין המרידה במלכות רחמנא לצלן. והתקון לזה הוא בקבלת עול מלכותו יתברך להיות מסור לה’ ולרצונו יתברך.

First he says, “Wake up, you sleepy ones… and inspect your deeds, return with Teshuva,” referring to Malchios. According to the basic understanding, sin and iniquity is the act of transgressing the command of the King, the Ruler of the world. It is the idea of defying G-d’s rule, G-d forbid. The resolution is to accept the yoke of G-d’s Kingship in order to commit to G-d and to His Will.

זהו ענין התשובה דראש השנה שמתחרט מאד ומתמרמר בנפשו על הריחוק שנתרחק כו', ושב אל הוי’ בכל לבו להיות מסור ומשועבד אליו לבדו לקיים רצונו יתברך כו’.

This is the notion of the Teshuva of Rosh Hashanah. One feels extremely remorseful and soulfully embittered by the gap which distances [the soul from G-dliness], and one returns to G-d whole-heartedly, pledged and devoted solely to the fulfillment of G-d’s Will alone.

וידוע דעיקר התשובה היא על היראה דוקא שזה הוא בהכרח שיהיה בחינת עבודת עבד, ועל זה דוקא שייך ענין בקשת הסליחה כו’ וכמו שנתבאר בדיבור המתחיל כי עמך הסליחה רל״ד.

The primary step of Teshuva is taken particularly through awe, which is a prerequisite to one’s service reaching the quality of a servant. As is written in the discourse beginning Ki Imcha Ha’Slicha 5634,^[9] requesting forgiveness is possible only under these conditions.

ועצם ענין קבלת עול מלכות שמים דראש השנה אינו דומה לקבלת עול דכל השנה שהוא ענין קבלת עול לבד שלמטה מכל הכחות פנימיים וקבלת עול מלכות שמים דראש השנה הוא בבחינת פנימיות ועצמות נפשו כו’ וכמו שנתבאר במקום אחר.

Now, the Kabbolas Ohl Malchus Shamayim (lit., Accepting the Yoke of Heaven; Kabbolas Ohl in the vernacular) on Rosh Hashanah is, in its essence, incomparable to the Kabbolas Ohl throughout the year. [The daily Kabbolas Ohl] is characterized as basic Kabbolas Ohl, a devotion which disregards all deeper faculties.^[10] The Kabbolas Ohl Malchus Shamayim of Rosh Hashanah takes place within the innermost, Etzem (lit., Essence; Anything as it is in relation to itself)  state of the soul, as is explained elsewhere.^[11]

והיינו כענין התשובה כו’.

This is like the concept of Teshuva.

Zichronos: Meditating on G-dly Concepts

ומה שכתוב "וזכרו בוראכם" הוא ענין זכרונות דהזכרון למעלה הוא על ידי שזוכר את ה’ תמיד ואינו שוכח את האמת כו’ (ויש לומר דקבלת עול מלכות שמים אין בזה ענין השגה והרגש פרטי כי אם הנתינה והמסירה לה’, והזכרונות הוא לידע את הוי’ בחינת "ואמת ה’ לעולם" איך ד"הוי’ ואלקים כולא חד" וכדומה כו’, והוא ענין שמור לנוקבא וזכור לדכורא כו’).

Then Maimonides writes “and remember your Creator,” referring to the service of Zichronos (Remembrance). Divine remembrance, [Maimonides says,] is invoked by man constantly recalling G-d and not forgetting the truth. (It can be said that this Kabbolas Ohl Malchus Shamayim is not a particular comprehension and perception, but a [general] pledge and commitment to G-d. The Zichronos [that follow] are in order to know G-d, how “The truth of G-d is eternal,”^[12] “Havayah and Elokim are entirely one,” and the like. This parallels the notion of “Shamor Linukva Zachor Liduchra.”^[13])

Shofros: Improving Practical Performance

ומה שכתוב "הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם" הוא ענין שופרות שמבואר שם ענין מתן תורה שהיה בקול שופר דאז נתחייבנו בקיום התורה ומצות כו’).

Then Maimonides writes “look to your souls. Improve your ways,” which refers to the idea of Shofros. In the verses of Shofros the Giving of the Torah is mentioned, which occurred amidst a Shofar blast.^[14] It was at that moment that we became obligated to fulfill the Torah and Mitzvot [to which the phrase “make good your actions” refers].)

וזהו כללות ענין מצות שופר שהוא מצות התשובה שלמעלה מכל המצוות כו’.

This is the general concept of the Mitzvah of Shofar. It is the Mitzvah of Teshuva, which is higher than all the Mitzvot.

Developing the Third Question

The third question asked was that the Shofar draws Atzmus Ohr Ein Sof into the world, and thus should not be abandoned on Shabbos. This question will now be reinforced by proving conclusively that the creative energy that emanates throughout creation on Rosh Hashanah is drawn down through the blowing of the Shofar.

ובפרט שכל ההמשכה דראש השנה הוא על ידי השופר.

[The abandoning of the Mitzvah of Shofar is particularly perplexing,] given that every drawing of divine energy on Rosh Hashanah occurs through the Shofar.

וכידוע דראש השנה הוא ענין בנין המלכות שממשיכים אז בחינת כתר מלכות דלכן נקרא ראש השנה על שם המשכת בחינת כתר מלכות שנמשך אז וכמו שנתבאר בפרי עץ חיים.

To explain, Rosh Hashanah represents the reconstruction of Malchus (lit., kingship). [This reconstruction is possible] because the state of Kesser (lit., crown) Malchus is drawn into Malchus at that time. It is for this reason that the holiday is called Rosh Hashanah [the Head of the Year]. It refers to the drawing from the level of Kesser Malchus [lit., the Crown of Malchus] which occurs then, as is explained in Pri Eitz Chaim.^[15]

וענין כתר מלכות ידוע שזה ענין הרצון למלוכה דשרש ההמשכה הוא למעלה מאד בבחינת פנימיות ועצמות אור אין סוף כו’ וכמו שכתוב "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" דכמו ביום ראשון בתחלת הבריאה שהיה בחינת התעוררות רצון מצד עצמו שנתעורר ברצון למלוכה וברצון על עולמות וכמאמר בריש הורמניתא דמלכא כו’ שזהו בחינת עצמות אור אין סוף שלפני הצמצום כמו כן עכשיו בכל ראש השנה וראש השנה שחוזר כל דבר לקדמותו וצריכים לעורר בחינת הרצון למלוכה בבחינת פנימיות ועצמות אין סוף ברוך הוא כו’.

The notion of “Kesser Malchus” is known to be synonymous with the Will for Kingship, since the ultimate source of the flow of G-dliness that occurs on Rosh Hashanah is exceedingly high. Ultimately, it comes from the inner, Atzmus level of Ohr Ein Sof, as is written regarding Rosh Hashanah, “This is the anniversary of the start of Your handiwork; a remembrance of the first day.”^[16] Just as on that first day, at the beginning of creation, there was an arousal of G‑d’s Will within Himself - an arousal of the Will to Rule, and a Will for the Worlds, called the “first stirrings of the Will of the King…”^[17] that refers to the state of Atzmus Ohr Ein Sof as it is before the Tzimtzum - so too now, on every single Rosh Hashanah, when everything reverts to its original state, G-d’s Will to Rule must be aroused, as it is in its inner dimension, in the Etzem of Ein Sof (blessed is He).

וכל זה הוא על ידי השופר, וכמאמר "אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כו’ ובמה בשופר" שעל ידי הצעקה בקול פשוט דשופר מעומקא דלבא מעוררים וממשיכים בחינת הרצון למלוכה כו’ ואם כן איך ביטלו חכמינו זכרונם לברכה מצוה זו בראש השנה שחל בשבת? ואיך ממשיכים אז ההמשכות דראש השנה כו’?

All of this occurs through the Shofar, as is said, “Recite… Malchios before Me in order to accept My sovereignty over you, Zichronos ... and with what? With the Shofar.”^[18] Clearly, the simple cry of the Shofar that emerges from the depths of the heart draws and awakens G-d’s Will to Rule. How then did our Sages abolish this Mitzvah on Rosh Hashanah when it occurs on Shabbos? And how do we draw these levels of G-dliness on Rosh Hashanah without the Shofar?

ועם היות דפסוקי שופרות אומרים גם בראש השנה שחל בשבת, מכל מקום הרי המצוה דשופר והעבודה בזה בבחינת צעקה פנימיות זהו בתקיעת שופר דוקא כו'.

True, the verses of Shofros are read on a Rosh Hashanah which occurs on Shabbos as well, but the Mitzvah of Shofar and the accompanying service which is performed through a deeply introspective cry happens only through the blowing of the Shofar.

 

---

[18] Rosh Hashanah 16a.

 

 

Test